פוסטים בקרוב

פוסטים אחרונים

February 20, 2018

Please reload

ארכיב

Please reload

חיפוש לפי תגיות

Please reload

עקבו אחרינו

  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square

לידה

February 20, 2018

 

לא ידעתי על זה מספיק. לא סיפרו לי שזה מרגש כל כך. שלוש ורבע שנים לאחור. הגענו לבית החולים ביום שבו עברנו לבית חדש. עוד בקושי הצלחנו לפתוח את הארגזים. יום לחוץ ואינטנסיבי.

שתים עשרה בלילה, הכבישים ריקים, ערב שמחת תורה. יעל ישבה מאחור עם כדור פיזיו וניסתה למצוא תנוחה שתעזור לה. הכאבים היו חזקים, היא צעקה, ואני מתוך לחץ שהנה עכשיו זה קורה, טסתי בכביש והגעתי מגבעתיים לנתניה בפחות מעשרים דקות. הגענו למיון. הקבלה לא הייתה נחמדה. יעל נדהמה מהשאלות הלא רלוונטיות, מחוסר האכפתיות. ואז הגיעה המיילדת שלנו, ליאור, שאיתה קבענו מראש וחילצה אותנו אל חדר הלידה הטבעי בלניאדו.

בבת אחת השתנתה התחושה. חדר קטן, אינטימי, נרות, אורות אפלוליים, אמבטיה, פוף, מיטה, שטיח. ליהיא הדולה והחברה שלנו הייתה איתנו. הכאבים בכל זאת באו ולא נפרדו. המיילדת ליאור הציעה ליעל להחליף בגדים ויעל בחרה ללבוש חלוק שהביאה מהבית. הכאבים התגברו. ליאור מילאה את האמבטיה ויעל נכנסה והתיישבה. אני מתחיל עם עיסוי קטן, ליהיא מלטפת אותה, ליאור מכינה את ההיערכות ללידה בחדר, שמה שמנים ויעל צועקת: אני מתה. זהו. לא יכולה יותר. אני יודע שהיא לא תסכים לקחת אפידורל ושום חומר לא נכנס לה לגוף.

מנסים בעזרת ליאור לרכך, לדבר איתה. יעל כבר לא שומעת אותנו. אני מנסה להגיד לה: תנשמי, זה עובר. אני מבין שזה כואב והיא לא איתי. יצאנו מהאמבטיה. יעל מנסה בעזרת ליאור כל מיני תנוחות. ליהיא מחזיקה אותה ואני מעסה לה את האגן. פתיחה מלאה ושום דבר לא קורה. דניאל עוד לא רוצה לצאת ויעל צועקת לשמים ואני רואה את הלחץ והכאבים מורגשים עד הלב שלי.

יעל בוכה ומסתכלת עליי ואומרת לי: הגוף שלי חתוך לשניים, אין לי כוח יותר.

באותו רגע המחשבות מתחילות לעוף בתוכי: אני מטפל ועוזר לאחרים עם הכאבים שלהם. אני רואה אותה חווה סוג של טראומה, כאב שעוד לא חוותה מעולם. אני מרגיש שאני יכול לעזור לה. אני אקח את זה ואטפל באשתי, אני אומר לעצמי. אספתי אותה ואת הכאב שלה וביקשתי ממנה שתשב על הרגליים שלי. היא הביטה בעיניי והייתה בינינו הבנה. ידעתי שהיא בוטחת בי. אחזתי בשתי ידיה. יעל כרעה. הגב שלה היה על החזה שלי שילבנו אצבעות. ביקשתי ממנה לנשום. להכניס אוויר דרך האף ולשחרר דרך הפה לאט לאט. לחשתי לה באוזן: אנחנו סופרים עד שלוש והילדה שלנו יוצאת. אחת ונשימה שתיים ונשימה ושלוש ודניאל שלנו בחוץ.

החוויה הזאת חיזקה את הקשר ביני ובין בת זוגתי יעל. ואת הקשר ביני ובין דניאל. הקשר הראשוני עם דניאל התחבר לי לבטן. זה קרה כל כך מהר. ואז יעל אספה אותה אל גופה והניקה אותה. בנקודה הזאת הרגשתי שאני חלק ביצירה המופלאה, שאני שותף. שותף לשמחה, לכאב, לקושי, לאהבה.

שנתיים וחצי אחר כך. חדר לידה בלניאדו. אחרי ארבעים דקות של צירי לחץ אנחנו שוב מביטים זה לזה בעיניים, וברגע שבים לאותה התנוחה. ליאה בחוץ.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload