פוסטים בקרוב

פוסטים אחרונים

February 20, 2018

Please reload

ארכיב

Please reload

חיפוש לפי תגיות

Please reload

עקבו אחרינו

  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square

למה דווקא טראומה - הסיפור האישי שלי

February 20, 2018

בילדותי חוויתי בפעם הראשונה טראומה.

בגיל תשע חבר ביקר אצלי בבית. שיחקנו על הגג ומתוך שעמום לקחנו את חבל הכביסה שהיה תלוי בין העמודים והורדנו כלפי מטה את החבל. שיחקנו עם חתולים שהיו למטה. לאחר מכן ישבו יונים על חוטי החשמל שממול לבית. זרקנו את החבל לכיוונן כדי להעיף אותן אך הן לא זזו. אני נכנסתי למטבח וחבר שלי שנשאר שם התחשמל מ-2700 וולט. היד שלו נקטעה, הגוף נותר מצולק מאד.

לא ידעתי שחוויתי סוג של טראומה, אבל מאז סבלתי מחוסר ריכוז ורגשי אשמה כבדים שהיו מלווים בקוצר נשימה וחוסר שקט.

בגיל שמונה עשרה, יום לפני הגיוס בדרך למסיבת הגיוס שלי, עברנו תאונת דרכים קשה. נפגעתי בראש, עברתי כריתת טחול, שני חורים בריאות ושברתי שש צלעות. אושפזתי בתל השומר לאחר מוות קליני של שש וחצי דקות ולאחר מכן הייתי בתרדמת חודש וחצי.

אחרי שנה חבריי הטובים ביותר עברו תאונת דרכים קשה ובה שני חבריי הטובים נהרגו.

בגיל שלושים נפגעתי בקמבודיה מאופנוע ושם עברתי חוויה קשה. הרגל שלי הייתה פתוחה לגמרי עד שהצלחתי להשיג סוג של אמבולנס כדי לעבור טיפול.

בגיל שלושים וחמש התהפכתי עם טרקטורון ועפתי מצוק של 12 מטר. הטרקטורון התגלגל והתהפך עליי – 300 קילו. נפגעתי בזרוע השמאלית שבה היום יש לי מסמר. שמונה צלעות נשברו וסגרו לי את הריאות. לא יכולתי לנשום במשך שעה וחצי עד שהגיעו לחלץ אותי.

באותו זמן חשבתי שכדאי לי למות. אין לי כוח להמשיך. חוויתי השלמה מלאה עם המחשבה הזאת ושם קרתה סוג של הארה והרגשתי שאלוהים לא מסכים אתי. התחלתי בפעם הראשונה בחיי מדיטציה נשימתית כדי למשוך חמצן מכל מקום אפשרי. באותו רגע הגיעו מחשבות שאולי יש אפשרות לבחור חיים חדשים, צורה אחרת. הרגשתי שיש כנראה תפקיד בשבילי שאני לא יודע מהו וכנראה לא הבנתי אותו עד אותו זמן. משהו אחר צריך לקרות.

עברתי שיקום ארוך. לאחר שמונה חודשים החלטתי לעזוב את הבית, את גרושתי להיום ולנסוע ולהתחיל לחפש את עצמי.

טסתי להודו למשך שישה חודשים ועדיין לא הבנתי כלום. חזרתי והתחלתי בפעם הראשונה בחיי טיפול אצל פסיכיאטר וניסיתי ורציתי שמשהו ישתנה אבל לא קרה כלום. התחלתי לבקר אצל פסיכולוג למשך עוד חצי שנה ועדיין לא קרה כלום. לא הבנתי את הדרך ואת החיים.

באותו זמן שמעתי על שיטה שנקראת פסיכותרפיה גופנית והגעתי לטיפול אצל מטפלת מומלצת. "אולי שם משהו אצלך ייפתח," אמרו לי.

באותם ימים הייתי פרוד, העסקים עלו על סרטון אחרי שגם שם חוויתי סוג של טראומה – פגיעות מאיש קרוב שסיבך אותי בחובות כבדים מאד. לא הייתה לי עבודה שאני רוצה, לא הייתה לי אהבה. גרתי אצל אמי ואני בן שלושים וחמש. היו בי חלקים שחשו זרים לחיים האלה, תוהים על מה ולמה, להיכן המרוץ הזה מוביל. אין בי כוח להמשיך, חשתי. הייתי בסוג של ייאוש.

כבר בפגישה הראשונה אצל המטפלת הרגשתי סוג של תקווה. בפגישה השנייה התחלתי להרגיש את המקום הנכון שבו אני נמצא – מישהו רואה אותי, מישהו סוף סוף מבין אותי, מרגיש, מחבק. בפעם הראשונה בחיי בכיתי. התחלתי להרגיש שאני מרגיש משהו בתוכי ולא ידעתי מה זה.

 

באותו זמן התחלתי להבין שכנראה זהו ייעודי. התחלתי ללמוד את התחום, לעבור, לשנות, לקבל, לתת, לחוות.

התחלתי לנשום ולתת לעצמי לחפש את הריפוי – בנשימה, מדיטציה, טיפול בגוף, אהבה עצמית. הגוף שלי חזר אליי. הנשמה התחילה לנוח.

תמיד חלמתי לצלול והתחלתי לצלול. המשכתי ללמוד טראומה ופוסט טראומה והחיבורים היו מהירים.

הנשימות הפכו עמוקות יותר והאנרגיה לחיים חזרה.

תודה לזמן ולמקום שיכולתי סוף סוף לגעת בעצמי.

בתחילת הלימודים ברידמן חבר טוב חלה בדיכאון מג'ורי. הוא אובחן בעבר כסכיזופרן. במשך שלוש שנים ליוויתי אותו בבתי חולים, אשפוזים, גהה, בבית. חשתי שיש לי מה לתת לו והבנתי את המצוקה שלו. למדתי מתוך התהליך, מתוך הפגישות עם הפסיכיאטר שלו שהסכים לשתף אותי בהחלטות שלו. אחרי שלוש שנים הוא חזר הביתה מתפקד עם החיים.

מצאתי שהכלים שיש לי היום יכולים לעזור לאנשים לנוע, להרגיש יותר בטוח, לנשום, לישון, לחיות. מצאתי שהחוויה האישית שלי יצרה אצלי הבנה עמוקה של התהליך והקלה עליי להבין ולהכיל ולעזור לאחרים.

סיימתי חמש שנות לימודים והפכתי למטפל גוף נפש. התמחיתי בטראומה - למדתי טראומה מלידה, TRE, ועברתי סדנאות רבות ומגוונות. עבדתי ארבע שנים בבית החולים תל השומר. עבדתי עם הלומי קרב שחיים בתוך טראומה וקושי להתמודד עם החיים.

הגוף יודע את התרופה לכאבים ולפחדים לא מצאתי אצל רופאים. לא מצאתי בחשיבה על חיפוש התרופה. לא אצל אנשים אחרים שניסו לתת לי כל מיני רעיונות. לא בסמים או באלכוהול. אף פעם לא כשברחתי.

את התרופה מצאתי בתוכי. כשהבנתי שהגוף יודע.

הגוף יודע שהפחד והעצבים מקפיאים חלקים בגוף וגורמים לכאבים. כשהגוף מלא ואין לו דרך לפרוק את מה שיש בפנים הוא מתחיל לייצור מחלות, גירודים, התקפי לב, ועוד.

הניסים מתחוללים כשמתחילים להבין שיש בתוכנו משהו גדול. כשמתחילים להרגיש את הגוף שלנו. כשיש זרימה של הדם בגוף. של הנשימה. כשיש חיבור. כשיש אהבה.

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload