פוסטים בקרוב

פוסטים אחרונים

February 20, 2018

Please reload

ארכיב

Please reload

חיפוש לפי תגיות

Please reload

עקבו אחרינו

  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square

עבודה עם טראומה

February 20, 2018

 

כדי להתמודד עם הטראומה צריך לקבל את ה'אני' החדש. להסכים ללכת לטיפול ולגעת בטראומה. לנשום למקום שקפא כדי להגיע להתעוררות. לגעת בגוף. לתת לו לזוז ולנשום.

ה'אני' רוצה לבטא את עצמו ואת מה שיש בתוכו. לתת ליצירה, לצבעים, לידיים שרוצות לתת ביטוי, לטראומה.

דמיון מודרך פנימה והחוצה. ולברר מה נשאר ולתת לפחד לצאת החוצה. להסכים ליצור קשר עם הסביבה החיצונית.

 

בגיל שמונה שיחקתי עם חבר כדורגל בחניה שמתחת לבית שלו. נפצעתי בברך ואימא שלו שמה לי פלסתר וביקשה מהבן שלה שיקפיץ אותי עם האופניים. חבר שלי ביקש ממני לעלות אליי, לבית שלי. הסתכלתי עליו. הוא היה בלי חולצה ובלי נעליים. לא ידעתי מה להגיד לו. ידעתי שאימא שלי לא בבית אז הסכמתי. עלינו לגג ושיחקנו עם חבל כביסה שהגיע עד החצר למטה והחתול ניסה לתפוס את החבל ואנחנו צחקנו. לאחר מכן אמרתי לו שאני הולך לשתות מים והוא לקח את חוט הכביסה וזרק עם היונים שישבו על חוטי החשמל ברחוב. ואז הוא התחשמל בכל הגוף. באותו רגע נבהלתי. צעקתי. ואחותי הזמינה משטרה ואמבולנס. ברחתי לחבר שלי למטה. לא יכולתי לדבר. הייתי מבוהל וראיתי את אימא שלו צועקת מלמטה: איפה יריב? הרגת לי את הבן.

חבר שלי אושפז בבילינסון. כרתו לו את יד שמאל ונשארו לו צלקות בגוף. כשבאתי לבקר אותו בבית החולים אימא שלו פתחה את הסדין ואמרה לי: תראה מה עשית. שם התחלתי להרגיש פוסט טראומה. אף אחד לא טיפל בי. התחלתי לסבול מקוצר נשימה. אושפזתי מבית חולים. התחלתי להתגרד בכל הגוף. הלכתי עם האשמה.

כל הילדות השתנתה ברגע אחד. ובכל פעם כשהיה מגיע לבית הספר הוא היה יורק עליי ואם הייתי נפגש במקרה עם אימא שלו זה היה מפחיד, מלווה בסיוטים.

האשמה הזאת ליוותה אותי שנים רבות.

התגייסתי לצבא. חשבתי שהמרחק יעזור לי. אבל המגורים בדרום לא שינו דבר. ולא הצלחתי לפתור את נושא הנשימה והגירודים. ליוו אותי חלומות מפחידים בלילה. חוסר ריכוז.

אושפזתי בבית החולים עם אינפוזיה במשך כמה ימים. פניתי לרופאים בכל הארץ כדי שיורידו לי את הגירודים. מרחתי משחות עם קורטיזונים. הייתי מוכן לעשות הכול, רק שזה ייפסק. פניתי לפרופסור בהדסה בירושלים. אחרי שקרא את כל מה שכתבו הרופאים הוא סגר את הקלסר ואמר לי: לך לפסיכולוג.

לא הבנתי את מה שהוא אומר. לפני עשרים שנה ללכת לפסיכולוג זה אומר שאתה משוגע.

בגיל עשרים ותשע טסתי להודו לטיול תרמילאים ראשון שלי. עזבתי את העבודה. הרגשתי שעליי לחפש לרגע את השקט שלי. מרגע שנחתתי בהודו, כל הגירודים נעלמו כלא היו. היה לי בתיק ונטולין. במשך כל ששת החודשים של הטיול לא השתמשתי בו.

התחלתי לנשום ולתת לעצמי לחפש את הריפוי – בנשימה, מדיטציה, טיפול בגוף, אהבה עצמית. חזרתי לארץ ואמרתי לעצמי שאני הולך לחפש טיפול שמתאים לי. שם מצאתי לראשונה טיפול גוף נפש. הייתה לי מטפלת ולאחר מכן התחלתי ללמוד פסיכותרפיה גופנית ברידמן. הגוף שלי חזר אליי. הנשמה התחילה לנוח.

תמיד חלמתי לצלול והיום אני צולל. המשכתי ללמוד טראומה ופוסט טראומה והחיבורים היו מהירים.

הנשימות הפכו עמוקות יותר והאנרגיה לחיים חזרה.

היום אני יודע שהיינו ילדים ולא ידענו מה אנחנו עושים. גם לי זה יכל לקרות.

תודה לזמן ולמקום שיכולתי סוף סוף לגעת בעצמי.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload